זרימת הנשימה מחברת בין פנים לחוץ, בין הממשי לאינסוף. וכך: כשהתודעה שלנו מרותקת לתנועת הנשימה, היא כמו נשאת על גבה אל מה שמעבר לכל זה, מעבר לעולם.

סיפור לידה – איך התחלתי ללמוד יוגה

​

לקראת סיום שרותי הצבאי, מעט לפני שמלאו לי עשרים, חיפשתי מקום בירושלים בו אוכל ללמוד טאי-צ'י דווקא.
הסיבה לכך היתה מפגש משמעותי עם ישיבה- מדיטציה, בסביבות גיל שתיים עשרה.
אחי הגדול איתי למד טאי-צ'י וקונג פו ממורה שישיבה היוותה אימון עיקרי עבורו.

 

הזיכרון של תרגול מדיטציה עם אחי והמורה שלו, צבי וייסברג, ליוותה אותי מאז בעוצמה רבה.
ידעתי שכאשר אתפנה לרשות עצמי, אסיים את בית הספר והצבא, אחפש את " המקום" הזה בתוכי ואלמד לשהות בו.
מבחינות אחרות - לא היה לי מושג באותו הזמן מה אני עומדת לעשות עם חיי.

רצה הגורל והמורה של אחי עזב את הארץ וחזר לארצות הברית, ומאחר ולא מצאתי מורה לטאי –צ'י באותו הזמן בירושלים, הלכתי ללמוד יוגה, מתוך ידיעה כללית ומעורפלת, שגם יוגה היא סוג של עבודה עם הגוף הקשורה למדיטציה. 
מאז אותו שעור ראשון עוד בזמן היותי חיילת – לא הפסקתי לתרגל יוגה. 

 

עם סיום השרות הצבאי ותוך כדי עבודת מלצרות כמעט מבוקר עד ערב, הפך התרגול למשמעותי ביותר עבורי.
הלכתי לשלושה ארבעה שעורים בשבוע ואף ניסיתי לתרגל בבית.
היה הרבה להט נעורים בהתלהבות שלי מהיוגה, אך היתה גם תמימות גדולה, לא העליתי על דעתי באותם ימים עד כמה משמעותית תהיה היוגה בשבילי.

 

מטבע הדברים היתה זו גם תקופה של בלבול והתלבטות.
האם להתחיל ללמוד באוניברסיטה? ומה ללמוד? אולי לצאת לטיול ארוך במזרח? או בדרום אמריקה? בסופו של דבר מצאתי את עצמי בניו-יורק, גרה בדירה עם חבורת ישראלים מבולבלים כמוני, עובדת בהדבקת נצנצים על נעלי עקב מעוצבות... 
חוסכת כסף לטיול הגדול, עדיין לא ברור לאן.

הברכה לשמש, פראנימה בסיסית וכמה תנוחות היוו תרגול עבורי, בדיעבד נראה לי כי האימון הגולמי, הראשוני ההוא, שמר עלי בתקופה מטלטלת.

 

אחרי חמישה חודשים בניו-יורק, ברגע האחרון לפני התחלת הלימודים של אותה שנה באוניברסיטה, החלטתי לחזור לארץ ללמוד.
היתה זו החלטה אינטואיטיבית, מהיום למחר, מנותקת לגמרי מהתכניות שנדמה היה לי שיש לי.

חזרתי לארץ יומיים לפני תחילת הלימודים. למזלי הייתי רשומה לאוניברסיטה- אבי דאג לזה.
כעת היה עלי להחליט תוך יומיים מה אני הולכת ללמוד. דפדפתי בשנתון העבה של הפקולטה למדעי הרוח. היה לי ברור שאלמד ספרות- בגלל אהבתי הגדולה למילה הכתובה ולסיפור באשר הוא עוד מילדותי המוקדמת. אבל מה יהיה החוג השני?
עיינתי בתכנית של המזרח הקדום, בדקתי את החוג למדע הדתות, נתקלתי בתכנית החוג ללימודים הודיים אירנים וארמנים. בכלל לא ידעתי שקים חוג כזה באוניברסיטה. אבל בלי לחשוב יותר מידי נרשמתי למסלול הלימודים ההודיים והסנסקריט.
היתה זו אחת ההחלטות המשמעותיות והמשפיעות בחיי, והיא נעשתה כלאחר יד, מבלי שהבנתי באותו הרגע כי לימודי הסנסקריט ותרבות הודו יהוו חלק בלתי נפרד מהדרך שלי ביוגה.

היו אלו שנים של למידה והתבגרות.

 

לאחר שלוש שנים בהם למדתי יוגה אצל ציפי נגב, פגשתי את אורית סן-גופטה ומאז אני תלמידתה.
היה לי המזל והזכות ללוות את הדרך הנקראת היום ויג'ננה יוגה ברגעי התהוותה.
אימון היוגה שלי הלך והתבסס תוך אינטגרציה מתמדת עם החיים: נשאתי, הריתי, ילדתי, חוותי שמחות וגם עצב ואובדן לאורך השנים.

יוגה אינה מצילה אותנו, וטוב שכך, מעצם היותנו בני אדם, לטוב ולרע. אך האימון עשוי להוות גשר להשתנות הדרגתית תוך חיכוך, לעיתים כואב, עם החיים והיום יום האפור.

הזוהר של היוגה מאיר בפשטות ובחום בכל פינה של ההויה האנושית, אם רק עיננו מצליחות לראות.

אחרי יותר מעשרים שנה של אימון ותרגול, אני מרגישה כי אכן עשיתי כברת דרך- גם אם השביל עודו ארוך ומפותל. אותה אינטואיציה שהנחתה אותי לחפש מורה לטאי-צ'י בימים ההם , לפני יום הולדתי העשרים, היתה נכונה.